בלי תוכניות לטווח הרחוק. בלי תוכניות למחר. בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.
לישון כמה שיותר. כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות. כמה שפחות להתחכך.
בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים טלוויזיה ושינה.
10 שנות לימוד, פרופיל 21, בי-פולר 32, שנה של חיים שנראים כמו 400 .
אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה.
ליד חמלתית, עיניים כחולות מביטות בי בתוך העפעפיים.
אני שומע את הקולות: "קום בחור. קום. לך. בעט. תחפור. תשבור.
תתקדם. תתלכלך. תגדל. תבנה".
אבל אני מפחד. מפחד. האדמה הזאת חשודה. אי אפשר לסמוך עליה. קשה שלא להחליק.
ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי. אל תעצום עיניים. אל תעצום.
תפוס גיטרה, תפוס משהו. תפוס את הזין. דחוף אותו לאן שהוא שלא יגידו שלא היית כאן.
שפרחת לך כמו בלון הליום. שבזבזת חמצן. שינקת מהחיים. שלקחת ולא החזרת דבר.
קנה לך רכוש. תאיץ, תגמור את המקלחת סוף סוף. בנה תוכנית חיסכון.
שמור על השיניים שלך שלא יפלו בדרך, בדוק את האשכים שלך מדי פעם
שלא גדל שם משהו בטעות. מצא אישה.
אבל בלילה, געגוע ליד חמלתית.
לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק.
שלא אשאר ככה בלי כלום. עם קצבה וקופסאות כדורים. ויחלפו השנים וארקב פה לבד.
וכולם יגדלו ויגדלו שפמים וישלחו לי קצת כסף שלא אמות ברעב.
"אתה צריך להתעורר" שואג לו הקול. ואני מהסה אותו ומכסה את הפנים בשמיכת פוך
"שלא תמצא את עצמך שוב מסתובב במסדרונות ארוכים של בתי חולים עם מוח קרוש ורצון עז למות".
מעלה אבק. נושן. נשכח. תופס טרמפים לקופת חולים
כשמכוניות חדישות עם פנים שבעות ודשנות בוהות בי וחולפות ביעף. שיער שיבה. כרס גדולה.
"אל תוותר" שואג לו הקול. "תרוץ. סדר את הזקן שלך, תחייך, לך לטקסים, מסיבות.
תעמוד זקוף. נפח את שרירי החזה שלך. תשתול איזה דשא בחוץ. תסיים כבר את הצריף שלך".
אבל אני מפחד, מפחד לגווע ככה עם השנים ועם ימים בלי שמש וזכרונות של אהבות ישנות.
אני בטח אלחם בקורי עכביש מצטברים, ערירי בלי שיניים טוחנות ואחכה מחוץ לבית
שיחלוף עוד יום, מבלי לדעת דבר. מבלי לדעת דבר...