היי, רציתי לשתף אותכם במשהו שקורה לי לאחרונה. לפני
כמה חודשים עברתי טסט לטרקטור
יחד איתי עבר גם נדב אמון, מאז שהתחלתי לנסוע אני רואה
את נדב נוהג כמעט כל פעם שאני נוהג.
כשאני אוסף את אחי מבית הספר נדב שם, כשאני יוצא
להפגש עם חברים נדב שם וכשאני חוזר מעבודה כמעט כל
פעם אני רואה את נדב
בהתחלה העלמתי עין,
חשבתי לעצמי שבנימינה לא כל כך גדולה ושאין שום דבר
מיוחד בלראות פרצוף מוכר פה ושם.
התחלתי לחשוש כש"המפגשים" שלנו יצאו מגבולות הכביש.
התחלתי לראות את נדב במקומות קצת יותר משונים,
יום אחד חזרתי מבילוי,
השכונה הייתה שוממת מנפש ולא ציפיתי לראות אף אחד ברחוב.
הגעתי לדלת הבית הכנסתי את המפתח לדלת.
פתאום הרגשתי מן תחושה מוזרה כזאת, הרגשתי שמישהו
צופה בי. ניסיתי להתעלם מהתחושה ולהכנס לביתי אבל רגע
לפני שפתחתי את הדלת ונכנסתי הייתי חייב להסתובב כדי
להרגיע את החרדה שהתעוררה בי,
סובבתי את ראשי וראיתי את הרחוב הריק. לרגע כבר
הרגשתי הקלה אך שהמשכתי לבחון את הרחוב ה"ריק"
פתאום הבחנתי בדמות אדם חשוכה שלא הצלחתי לזהות.
עמדתי שם כמה רגעים קצרים אך הדמות לא זזה.
הרגעתי את עצמי עם מחשבה על כך שרק דמיינתי ושאני
בטח כבר עייף ומבולבל. באותו הלילה היה לי קשה להרדם.
תחושת האימה לא עזבה אותי.
הייתי חייב להתאפס על עצמי, לעשות משהו. רק לא
להמשיך לשכב במיטתי עם השקט הרועש.
עשיתי החלטה. ירדתי לשירותים לשטוף את הפנים, נרגעתי
ורציתי לחזור בחזרה למיטה שלי לישון ולשכוח מזה. פתחתי
את הדלת והוא פשוט עמד שם.
נדב עמד מחוץ לחלון המטבח והסתכל עליי. פשוט עמד שם
והביט בי. הפרצוף האדיש שלו חדר לנשמתי ושיתק אותי
במקום.
רציתי לברוח אבל עיניו הכודרות לא השאירו לי ברירה אלא
לעמוד שם קפוא וחסר כל אונים. מאז אותו לילה אני רואה
את נדב אמון בכל מקום.
פניו חסרות ההבעה רודפות אותי. עכשיו אני רואה אותו בכל
לילה עומד מחוץ לבית שלי. כשאני מצחצח שיניים אני רואה
את נדב אמון.
כשאני מתקלח אני רואה את נדב אמון.
כבר התרגלתי, אני אף פעם לא באמת לבד. אני מרגיש שאני
מאבד את זה.
כבר שבועות שאני לא מצליח לסגור את עיני וכשאני מצליח
אני רואה את נדב אמון, אני פותח את העיניים ועדיין רואה
את נדב אמון.
אפשר לאמר שאני רואה את נדב המון.
אני לא יכול יותר, אני לא מסוגל.
אני פונה אליכם, הייתי חייב לשתף את זה. אם התופעה
הזאת מוכרת לכם, אני מתחנן רק תגידו לי. בבקשה תשמרו
על עצמכם.